האם ישוע המשיח ישליך את המאמין בו לאבדון

“לֹא כָּל הָאוֹמֵר לִי ‘אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי’ יִכָּנֵס לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם, אֶלָּא הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם. רַבִּים יֺאמְרוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַהוּא: ‘אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי, הֲלֹא בְּשִׁמְךָ נִבֵּאנוּ וּבְשִׁמְךָ גֵּרַשְׁנוּ שֵׁדִים וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ נִפְלָאוֹת רַבּוֹת’. אָז אוֹדִיעַ לָהֶם: ‘מֵעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי אֶתְכֶם, סוּרוּ מִמֶּנִּי עוֹשֵׂי רֶשַׁע’.” (מתי ז’ 21-23)

דבריו של ישוע במתי ז’ 21-23 אינם משל או אלגוריה, אלו דברי אזהרה חמורה המעוררים הרתעה ויראת כבוד. ישוע מזהיר שלא כל מי שקורא לו “אדוני” ייכנס למלכות השמים, אלא רק מי שעושה את רצון אביו שבשמים. אלו דברי ישוע, בן האלוהים, המעורר אותנו לחקור ולהבין לעומק מהו רצון האב, שכן הדבר החשוב ביותר עבור המשיח בן-האלוהים הוא, שאנו נעשה את רצונו של האב. מאמינים רבים מפרשים פסוקים אלה, ומשתמשים בהם כטיעון כי הישועה של המאמין בישוע אינה בטוחה וישנו סיכוי שהוא ידחה אותך ויאמר לך ״מעולם לא הכרתי אותך״, גם אם התנבאת בשמו של ישוע, גירשת בשמו שדים, ועשית מעשים רבים בשמו.

ישנם מאמינים אחרים המפרשים את דבריו של ישוע כאמירה נגד עצם העיסוק בגירוש שדים ובנבואה, או רפואה אך זו אינה הבנה נכונה של דבריו. עלינו להבין את דבריו של ישוע, למה הוא התכוון בדבריו אלה באמת בהתאם לפסוקים רבים אחרים הכתובים בדבר יהוה. שכן הדבר מפרש את עצמו. בבשורת יוחנן פרק ו, אנשים שואלים את ישוע:

״מָה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת כְּדֵי שֶׁנִּפְעַל אֶת פָּעֳלֵי אֱלֹהִים?״ (יוחנן ו 28)

וישוע משיב: “זֶהוּ פֺּעַל הָאֱלֹהִים שֶׁתַּאֲמִינוּ בָּזֶה אֲשֶׁר הוּא שָׁלַח” (יוחנן ו’ 29).

רצונו של אלוהים שנבצע את פועלו, ורצונו האחד של אלוהים, הוא שנאמין בזה אשר הוא שלח כלומר בישוע המשיח. האמונה בישוע המשיח היא רצונו של אלוהים, היא לב רצונו של אלוהים. זוהי הפעולה הרוחנית המרכזית הנדרשת מכל אדם. התורה אשר ניתנה למשה בסיני, ללא ספק, מבטאת את רצון האלוהים, אך הכתובים מלמדים אותנו כי לאדם אין יכולת לקיים את התורה בשלמות. שאול השליח כתב:

“כִּי הַכֺּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה” (רומים ג’ 23).

ל בני האדם כולם חוטאים, ואף אחד, גם לא אתה, אינו יכול לקיים את התורה במלואה. התורה היא מבטאת את הסטנדרט של אלוהים המגלה לנו בתורתו, מהי קדושה ומהו חטא, שהוא קדוש ושאנחנו חוטאים. בתורת משה ניתנו בין השאר הוראות לבניית המשכן/בית-המקדש, שנועד להוות מקום לפולחן הבאת הקרבנות בין השאר לשם סליחת וכפרת עוונות – מה שרק מדגיש בפנינו כי איננו יכולים לעמוד בסטנדרט הגבוה של אלוהים, כולנו זקוקים לישועה, ואיננו יכולים להשיגה בעצמנו. רק דרך האמונה בישוע , לא דרך המעשים, אנו מוצדקים. האמונה בישוע המשיח היא רצונו המושלם של אלוהים עבורנו בני האדם.

כל מה שישוע המשיח עשה, הוא רצונו של אלוהים. וישוע הרי ריפא, גירש שדים וניבא. מה גם שהוא נתן לנו את הסמכות לעשות את אותם המעשים שהוא עשה ואמר לנו שאנו נעשה אף מעשים גדולים מאלה שהוא עשה. אז היכן שגו האנשים שאליהם ישוע פנה במתי פרק ז׳? האנשים במתי ז׳ 22 מציגים בפני ישוע את מעשיהם כתנאי לכניסתם למלכותו:

“בְּשִׁמְךָ נִבֵּאנוּ, וּבְשִׁמְךָ גֵּרַשְׁנוּ שֵׁדִים, וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ נִפְלָאוֹת רַבּוֹת.”

אך תשובתו של ישוע אינה על מה שעשו, אלא על מי שהיו:

“מעולם לא הכרתי אתכם. סֻרוּ מִמֶּנִּי עוֹשֵׂי הָרֶשַׁע.”

הם לא באו באמונה – אלא בהתפארות. הם לא באו בזכות דמו של המשיח, אלא בזכות מעשיהם. ההתמקדות שלהם לא הייתה בישוע, אלא בעצמם. הם לא באו אל ישוע ואמרו לו אדוני אדוני, האמנו בך ואנו מאמינים כי אתה המשיח בן האלוהים, אלא הם התמקדו במה שהם עשו, גרשנו שדים עשינו נפלאות רבות, ניבאנו בשמך. ההתמקדות שלהם היתה במעשיהם, במה שהם עשו ובכך חשבו שהם יכולים להיכנס למלכות השמים במקום להתמקד במה שישוע המשיח עשה עבורם.

בפסוקים אלו ישוע מאדיר את עניין הישועה בחסד ושלא מתוך מעשים. הוא מביא את המעשים הנעלים ביותר שהאדם יכול לעשות – התנבאות בשמו של האדון, גירוש שדים בשמו ומעשי ניסים ונפלאות רבים בשמו. מה שישוע אומר כאן למעשה הוא שלא משנה איזה מעשה טוב ונעלה תעשה, מעזרה לזולת, שמירת שבת, שמירת כשרות ועד אפילו הדברים שישוע עצמו ציווה לעשות כגון ריפוי, גירוש שדים והתנבאות בשמו.

אף מעשה לא יזכה אותך בכניסה למלכות השמים. רק האמונה בו, במשיח ישוע ובמה שהוא השיג עבורנו על הצלב ובתקומתו מן המתים, רק היא מושיעה אותנו. אין אף מעשה שנעשה שיכול להציל אותנו, ולהסיר את החטא המפריד בינינו לבין אלוהים.

נכון הוא שהדבר לא נאמר כאן על-ידו באופן נהיר וברור, אך שאר אמירותיו והדברים שנכתבו בהשראת רוח הקודש, מבהירים לנו את העניין. הברית החדשה הרי מלמדת בבירור:

״הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֺאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אִישׁ;״ (אפסים ב’ 8–9).

עם זאת, האמונה האמיתית מניבה פירות. יעקב כותב באיגרתו:

״כִּי כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף בְּלֹא הָרוּחַ מֵת הוּא, כֵּן גַּם הָאֱמוּנָה בְּלֹא מַעֲשִׂים מֵתָה הִיא.״ (יעקב ב’ 26).

אם כן, המעשים אינם מצילים, אך הם העדות לכך שאמונה שלנו חיה ופועלת בלבנו. אז האם המאמין בישוע המשיח יכול להידחות על ידיו? באותו הפרק ביוחנן ו’ ישוע מביא בפנינו הבטחה מאד ברורה:

“כָּל מִי שֶׁנּוֹתֵן לִי הָאָב יָבוֹא אֵלַי, וְאֶת הַבָּא אֵלַי לֹא אַשְׁלִיךְ הַחוּצָה” (יוחנן ו’ 37).

מי שבא באמת לישוע לא יידחה. ישוע מכיר את אשר לו. הוא לעולם לא יאמר על מאמין שנולד מחדש והולך איתו באמונה – “מעולם לא הכרתי אותך.” הרי יש לנו התחברות איתו, ואם יש לנו התחברות איתו, איך הוא יגיד לנו שאינו מכיר אותנו? בבשורת יוחנן י : 14 ישוע אמר:

“אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. אֲנִי מַכִּיר אֶת שֶׁלִּי וְשֶׁלִּי מַכִּירִים אוֹתִי” (יוחנן י 14)

אם נושעת, אם נולדת מחדש, שהרי יש לך התחברות ברוחך עם המשיח, וישוע מכיר אותך היטב, אף יותר טוב ממך. ישנה מסקנה אחת ברורה, ועל כולנו להגיע אליה – אותם האנשים מבשורת מתי ז׳ 22 – אינם שייכים לישוע המשיח, משמע – הם כנראה לא נולדו מחדש.

אז איך ייתכן שהם גירשו שדים בשמו, ניבאו בשמו ועשו נפלאות רבות, אם ישוע מעולם לא הכיר אותם? ישנם כמה הסברים מבוססי כתובים ודעת פרשנים: ייתכן שפעלו בכוח אנושי או אפילו בכוח רוח אחר תוך שימוש בשם ישוע כפורמולה בלבד, מבלי להיות באמת כפופים לו או נולדים מחדש. מקרה דומה נמצא בספר מעשי השליחים י״ט, שם בני סקבה ניסו לגרש שדים בשם ישוע מבלי להאמין בו באמת.

ייתכן שהיו נתונים להונאה עצמית עמוקה, או אף לרוח מטעה. ישוע עצמו הזהיר:

“יקום משיחי שקר ונביאי שקר וייתנו אותות ומופתים כדי להטעות אם אפשר גם את הבחירים” (מתי כד 24).

לעיתים אלוהים פועל למרות הכלים ולא בזכותם. לדוגמה, בלעם התנבא למרות אופיו הרשע. כלומר ייתכן שאלוהים אפשר מעשים מסוימים כדי להגשים את מטרותיו, גם אם הכלי לא היה ראוי.

המסקנה ברורה. לא האותות והמופתים הם ההוכחה לכך שהאדם שייך לישוע המשיח, כי אם ההיכרות האישית עמו, הלידה מחדש והחיים באמונה עם המשיחה וההדרכה של רוח הקודש.